"ויחי יעקב בארץ מצריים שבעה עשר שנה וגו"
"ויחי..." המילה שמתחילה בה הפרשה באה לרמוז לנו, כי בגמטריה ויחי = שלושים וארבע שנים. את מספר השנים האלו חי יעקב חיים שמחים ללא שום צרה. י"ז שנים שהיה יוסף לפני מכירתו עם אביו, ויעקב פרנס אותו בבית, וי"ז שנים שיעקב היה במצריים אצל יוסף וזה פרנס אותו כנגדו.
יעקב פונה ליוסף כאשר חלה והרגיש כי הגיע הסוף לחייו, ויוסף בא אליו. יעקב משביע אותו: "אל נא תקברני במצריים ושכבתי עם אבותיי וגו". יש כמה טעמים לבקשתו של יעקב: שלא יקברו אותו במצריים אפילו לא שעה אחת, כדי שלא יעשוהו עבודה זרה, ועוד שעל המצרים תהיה מכת כינים והיו אלו מרחשות תחת גופו, ועוד, משום שאין מתים של חו"ל חיים אלא בצער גלגולי מחילות.
"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וגו"
יעקב הוא המוזכר חולה הראשון בתולדות האדם. עד כה כל שהיה מתעטש היה מת פתאום. יעקב ביקש מאת ה' שלא ימית את האדם באופן פתאומי, אלא יתן לו זמן כדי שיוכל לעשות צוואה לבניו ולבנותיו, וכדי שיוכל לברך אותם, וה' מקבל את דבריו של יעקב ומשנה את העניין.
יוסף שבא לבקר את אביו החולה מקבל הסבר על עניין אימו רחל, כדי שליבו יהיה בלי ספקות, ואמר שעם כניסתו לארץ מתה עליו רחל. מתה עליו! כלומר אין האשה מתה אלא לבעלה. אך הסיבה היתה כפי שכתוב במדרש, שאסור להינשא לשתי אחיות, אך הלכה זו נקבעת בארץ ישראל, ואין היא קובעת כך מחוץ לארץ ויעקב נשא את רחל ואת לאה בחרן. אך עם כניסתו לארץ מתה רחל, בגלל נישואין לשתי אחיות, וגם יעקב אמר ללבן שעם מי שימצא את התרפים ימות, ורואים שקללת צדיק אינה חוזרת. ועל כך שלא נקברה במערת המכפלה, היתה בגלל שזלזלה במשכב צדיק ככתוב על מקרה הדודאים של ראובן, ועל זה שלא נקברה בישוב היתה על פי הדיבור.
נוסף לזה, יעקב מבקש לברך את בניו של יוסף, מנשה ואפריים. ולמה היה צריך לברך את בניו של יוסף בברכה מיוחדת? ולמה מנשה ואפריים מכל הנכדים? תשובה אחת מתכונות המיוחדות שאישיותו של יהודי היא יכולתו להסתגל לכל תנאי ובכל תרבות, זה ייחודה של הנפש היהודית שיכולה להשתלב בכל תרבות ולשרוד כיהודי, וכל הכח הזה קיבלנו מהיסודות שייסדו אבותינו הראשונים, שנולדו רחוק ממולדתם. הנכדים אפריים ומנשה היו הראשונים שנולדו רחוק מהמולדת, ולמרות היותם במקום שכולם עובדי אלילים וטמאים - הצליחו להישאר נאמנים לדרך של יעקב. זה מה שמלמד לדורות "ישימך ה' כאפריים ומנשה" היא לדורות.
בברכת יעקב לאפריים ולמנשה אומר יעקב שהם למעשה כמו כל השבטים, כלומר שהם ארבע עשרה שבטים, כי באותו יום שראובן בלבל את יצועי אביו, היה צריך יעקב לבוא אל בלהה שממנה היו צריכים לצאת עוד שני שבטים, ובגלל השיבוש שנעשה ע"י ראובן ניתן הדבר לאסנת שממנה יצאו שני שבטים אלו. לכן אומר יעקב "לי הם אפריים ומנשה כראובן ושמעון" ומברך אותם שתהה נחלתם כמו אחיהם השבטים, אך שנים עשרה שבטים זה המספר שנקבע וצריך להיות.
"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" - ברכות יעקב לבניו. יעקב קורא לבניו "האספו", כלומר בואו כולכם באחדות אחת. ולמעשה הוא בירך את כל אחד אישית, בברכה שונה שמתאימה לתכונות והכשרונות בנוכחות כולם, ולא חשש מקינאה וריב בגלל הברכות. יעקב לא רצה שכל אחד ישמור את הברכה לעצמו, אלא שכל אחד יתרום את כוחו המיוחד וכשרונותיו להצלחת הכלל, וכל אחד ואחד ישתמש ביחודיותו שלו ובברכה שלו לטובת הכלל ולא ישמור אותם לעצמו, זוהי הברכה הגדולה ביותר שיכולה לבוא.
"ויצו אותם ויאמר להם אני נאסף אל עמי וגו". יעקב מצווה שיקברו אותו במערת המכפלה שבחברון, ומפרט את כל המאורעות שהיו במערה זו עד הזמן ההוא, כי הוא האחרון שיקבר שם, ולאחר מכן מת יעקב.
יוסף מסדר את הסידורים כדי לצאת לחברון ולקבור את יעקב. יוסף מבקש מפרעה אישור על כך ופרעה נותן לו רשות ועזרה, ושולח איתו שרים ונכבדים צבא וסוסים עם רב. מסע ההלוויה שעברו במקומות בדרך היה מרשים מאוד את כל תושבי המקום. כאשר הגיעו לחברון למערת המכפלה, חיכה שם עשיו, ועיכב אותו בטענה כי המקום הוא שלו. חושים בן דן שהיה חרש ראה שמעכבים את הקבורה ומבזים את הנפטר, שאל מה קרה ואמרו לו שזה עשיו שמעכב, אז הוא ללא היסוס לקח חרב והתיז את ראש עשיו שהתגלגל ליד הקבר, והקבורה הושלמה מיד.
לאחר שחזרו למצריים, פחדו האחים והתייעצו ביניהם ואמרו שעתה יוסף ישיב להם על הרעה אשר עשו עמו, אך יוסף שהרגיש בכך אמר להם כי הכל מה' היה, ומרצה אותם ומסיר מליבם ספקות כל שהם על הנושא הזה כדי להחיותם בתקופת רעב קשה ההיא.
הפרשה חותמת בהמשך מלכות יוסף במצריים וכלכלת בית אביו, ומסיימת במות יוסף בן מאה ועשר שנים, וספר בראשית נחתם ולא מזכיר מה היה עם כל השבטים.